חפש בבלוג זה

דפים

יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

דברים\נורית כהן

 יצאת לדרך ושכחת לחזור
אך הותרת המון זכרונות
חולצה עם פסים שלבשת
כשלטיול יצאנו יחדיו
מצלמה תלויה על צוואר
מתעד כל רגע של אהבה
בראש הניקרה ימים לא רבים
מאז הכרנו אחד את השניה
משקפת בה הבטת למרחק
צופה בדורס על כנף מרחף

הותרת מטפחת לבנה וזכה
בה קינחת את זיעתך
גם גרב שעטפה את כף רגלך
ונעל שפיץ מיוחד לפינה
בדרך שכחת גם תעודה ותמונה
שאותך היא מראה במלוא הדרך
הותרת בלב חיוכים מאירים
ואת הצ'יפס האהוב עם סלט
הכי טעים שחיכו רק לך אותם להכין


יצאת לדרך ומאחור הותרת
פנקס רשימות  והערות בו לרוב
סרטון בו זימרת  שירים
שנבעו מהנשמה
במסעדה דרוזית מנגב חומוס בפיתה
הותרת בקבוק  מלא בירה
וחצי סיגריה במאפרה אפורה
שירון של  שירי מולדת
ואת קולך מתנגן

השארת עט בו חתמת על צ'ק
מקטורן מהחתונה של הבת
מחולל בריקוד סוער
ואת תמונתך מרוחה על הקיר
כוסית  בידך ועיניך מאירות מתוך הנשמה
פניך קורנות מזמינות באהבה
את העומד בפתח קורא אליו להיכנס
הותרת זיכרונות של צחוק רועם

יצאת למסע ממנו לא שבת
אך הותרת זיכרונות על טיולים וכיופים
רבים על אבא שעל סלע הניח ראשו
עצם את עיניו ונרדם
מערת הקמח עמודי שלמה חרשת
בערוצי נחלים וטיול במשאית
אותה הפכת לבית קייט על גלגלים
על מקלחות בחופים עתירי אנשים
הותרת זיכרונות של אב אוהב

הותרת זיכרונות על רקדן
על טוויסט  על טנגו וכל השאר
על בדחן שהפך לבדיחה כמעט כל דבר
על בן זוג תומך שהעניק והעניק
מכל הלב והנשמה  זכרונות
על נשיקות חמות מגרות חושים
על יד מלטפת חובקת מקרבת בחום
על מחמאות שאותן חלקת לרוב
על איש שידע להיות חבר גם לקט גם לאיש


 זיכרונות על שנורקל כחול וסנפירים
 על איש שהים היה חלק גדול מחייו
ים שהותרת מאחור כשבנך בכורך נולד
זיכרון על שחיין גדול שלצלול
עמוק הוא יכול ולהרחיק לשחות
על שחיה בים המוות בעיינים פקוחות
השארת עוגיית ריבה ועוגת סולת
עם תמרים  שהדבש ממנה ניגר
על בן ואח גיס חבר ושכן שלהושיט עזרה מיהר

יצאת לדרך ואת רכבך הותרת מאחור
ספוג בריח מוכר ואהוב נח בחניה
איש עליו אינו  אינו עולה
 חולצה אדומה במשרדך
ומעות  בתא הכפפות
דולר אחד כמעט מתפורר
 נשאת  בארנקך חמישה עשורים
 זכרונות על איש שתמיד
פתרון משרוול ידע להביא

הותרת זיכרונות על איש חם
שאל מסעו האחרון יצא
יצאת אליו בלי מפה ובלי וויז
השארת מאחור בגד נעל ומסרק
לא לקחת דבר למעט אהבה
אהבת אנשים מכל  קירבה
וצבע את אותה אהבה שפיזרת
בשמחה במילה בשירה בחיוך
חקוקים וצרובים בלב אנשים



כל הזכויות שמורות




יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

לאהוב את עצמי לו ידעתי \נורית כהן

אדם קרוב אלי אמר לי הבוקר דברים קשים במיוחד מילים שהאוזן הפנימית מסרבת להקשיב להן,
כי אז תצטרך להתמודד עם האמת, אמת שהודחקה, שנים על גבי שנים עמוק עמוק בפנים
בסרבה לאפשר לנפש חיה הצצה, אל מה שקורה שם עמוק באוזן הפנימית
 והאוזן הזו מסרבת אפילו לי עצמי לתת להציץ אל הפנים להקשיב, להכיל, לחמול, לסלוח ולהמשיך הלאה,
לחפור לתוך האוזן הפנימית זו מלאכה די שזיפית, אותה מאפשרת לי העקשנות וההתמדה
לעשות גם אם לא בכל רגע נתון גם אם לא בכל יום, נמצאת היא בתודעה של האוזן הפנימית
מאיימת עליה מתדפקת על שעריה במהלומות  גרזן נחרצות.
שוקעת בנבכי העבר מעלה מאוב מכאובים, אשר הודחקו כה עמוק אל תוך האוזן הפנימית
עד כי הפכו להיות בשר מבשרה דם מדמה וכמעט הפכו להיות בלתי ניתנים למירוק,
הגיעו עד כדי כך שמטאטא בלבד אינו מועיל, כאן נחוצה עבודת קיטור מאסיבית
למרק ולצחצח ולהפריד בין מי שאני לבין שכבת הבשר ההזויה, השקרית שדבקה כמו דבק מהיר
 אל נבכי האוזן הפנימית .
ואוי לאותה האוזן הפנימית שהצטרכה לשמוע מפי עוללה את דברי התוכחה מצד אחד ,
 מצד שני מכל מלמדי השכלתי.
אכן אורח לרגע רואה כל פגע והאוזן הפנימית סרבה לקבל סרבה להבין התבצרה והרימה חומה מגדל ושן
לטמון בו את כאבה את ראשה ואת נפשה...
מי יגיד לה מי יעזור לאוזן הפנימית להוציא את הראש ולהציץ החוצה אל נבכי החיים הסוערים
 לראות את מסע החיים את המסלול שעברה ואת החלק שעתידה היא לעבור
 מי ידע לעוד כמה וכמה שנים ואולי יעצר מסעה בזה החלל ברובד הזה הגשמי ההזוי,
 הרובד המושך אותה לחומר. ליצר חומר  ליצור מהחומר ולשמור ולשמר אותו בכל דרך וצורה.
אוי , אוי מה עוללה היא לאחותה החיצונית, שמסרבת היא להעניק לה ולו קורטוב של מחילה,
קפדנית, אטומה סגורה וצפופה צופנת בתוכה את כל חייה אינה חולקת עם אחותה דבר,
 אינה מאצילה ולו חלקיק קטנטן לאחותה שומרת אוגרת הכל בתוככי נשמתה
והתוך מתמלא ומתמלא עד אפס מקום, עד שהחל הוא לגלוש ולמלא את החלל החיצון
 מעיק כולא את הנשמה לא מותיר לה מקום.
מרחב איין והנשמה  מתפוגגת לאיטה נחבאת עמוק מעצמה להביט במראה מסרבת
לראות את שמונח לפניה ברור וגלוי לכל עין, מכסה את עיניה בצעיפי תחרה
 מציצה לפרקים אומרת דבריה ושוב נעלמת נחבאת אל הכלים , לעתים צופה ממרחק
באין נפש חיה אותה רואה ממלאה את החסר בצחוקו של אחר  .
צחוק מתכלה ונעלם כאותם מוצרי מזון הנאגרים לעת מחסור, מלאי אשר מתבלה ונובל באין שימוש בו.
האוזן הפנימית דוחקת את הבכי, הכאב והצער פנימה עוד ועוד לבל יזקוף את ראשו,
 או חלילה ישלח זמורות למעלה, היא האוזן הפנימית שוקדת על מלאכתה יום יום שעה שעה .
טורחת היא להוסיף ולהאכיל את התחתית  שמא תתרוקן חלילה ואז מה יהיה בסופה מה תהיה אחריתה.
ואם חלילה וחס טרחה וניקתה רובד או שניים מיהרה ומלאה את החסר והוסיפה נדבך כנשך.
והאוזן החיצונית מחרישה אינה עושה דבר מקבלת את עולה של האוזן הפנימית בשתיקה רועמת
מדממת אל תוך עצמה אינה מעזה לאטום אוזניים משמוע
את דברי התוכחה העצמית מראות את ההלקאה העצמית
פן יפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות ישטוף בזעפו כנהר שוצף
במורד ההר כנחשול דוהר הממהר להגיע אל הוואדי המוביל אל הים סוחף עימו
כל שביב של אהבה של תקוה וחופש של אושר שמחה אמונה וחמלה
ורק רוצה להיטמע בים הרגשות הצפון עמוק במעמקי הים הכחול בינות החול שאור השמש
טרם ראה.
מבכה האוזן החיצונית את אחותה הפנימית אינה חסה על עצמה ואי, ואי, ואי לו יכולתי לעצור
את שטף הסחי מלהיכנס אל ליבה של אחותי, ומה מועיל לאחותי שיש לה אחות חסרת אונים
שאת אשר להדוף אין בכוחה לעשות ואי, ואי אללי קטונתי היום מפני אחותי.
שומעת האוזן הפנימית וליבה מר עליה לא מקילה עליה אחותה את המלאכה כי אם מקשה מערימה
עוד ועוד את זו הערימה, ערימת הסחי, בהוסיפה את מילותיה המלקות.
אחותי אוזן חיצונית החרישי, הניחי לי לכאוב, לבדוק ולברור את המוץ מזו הערימה אנא בל תמשיכי
בזו הבכייה באלו המילים כי את ליבי הן משייפות כחול ברוח המשייף את מצוקי האון, החרישי שימי מחסום
על שפתותייך.
אח  לו יכולתי לאהוב את עצמי, לקבל את אשר מגיע אל תוכי באהבה שומרת את אשר
אושר מביא אלי ואת שאינו מכיל שמחה ובת שחוק שולחת מטה  אל תהום הנשייה 
בחמלה המופנית אל עצמי אל תוככי נשמתי אל גופי.
ומה יהיה נכון יותר מלתת לאהבה הקיימת בתוכי לפרוץ החוצה אל העולם להראות את יופייה את טוהר
נשמתי הזכה .
מה יהיה נכון יותר מלתת לחמלה הקיימת בתוכי משחר בריאת העולם לצאת לפרוץ מתוך הליבה הפנימית החוצה
האם אחטא לאמת הלא כך נבראנו זכים וטוהרים מלאי שמחה וחלומות,  הלא כך בורא?
יומם וליל עסוקים בלהכניס פנימה לספוג ולספוג  וכאותו ספוג (אשר שוכחים אנו) שיכול הוא להכיל כמות מסוימת של מים מעבר לכמות זו מתחיל הוא להקיא מקרבו את השאריות, את מה שאינו יכול הוא להכיל ,
כלום לא ידעתי זאת משחר היוולדי ואולי עוד טרם היוולדי מה זה קרה לי במסעי הבחרתי בשבילי חיים הררים בלתי מסותתים, הבחרתי להלך בנתיבי השאול, בלי דעת בלי הנאה מהדרך מבלי להביט בדרך אם יפה היא חלקה או מלאת מהמורות וסלעי ענק בתצורות של הוריי, אחיי, חבריי למסע החיים הכיצד לא החכמתי להסיט הצידה כל אבן נגף אשר הופיעה, כל פתית שלג אשר התווסף ונערם, כלום לא חייתי, כלום לא הפנמתי בחיי כשיה תמימה הובלתי את עצמי אל פי לועו של הר געש גועש, אשר להבותיו לוחשות אלי מפתות מזמינות אותי להיכנס אל תוכן להתמוסס בחומן,
ואני יוצאת במחול מתגרה בלהבות מקרבת את גופי אל החם המזמין שילטף אך אויה מה זה קרה אחזתני הלהבה
ומיאנה לשחררני מאכלת את גופי עד תום דם ובשר גידים נימים שיער אינה מותירה דבר ואני הנשמה הזכה תוהה
ההיתי או רק חלמתי האהבתי, אם נאהבתי ההיתה בי דעת, בינה, חמלה החייתי או שמא רק השקפתי על החיים.







יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

זיכרונות\נורית כהן

מבט ראשון של אהבה
וכבר התחיל מחול הזיכרונות
זיכרונות של גבר מאוהב
שאינו מסיר מבט
וכמו מכבש דוהר
כבשת יום אחר יום
את הדרך אל ליבי
באלפי זיכרונות מצחיקים
עם מבטים חמים אוהבים
יצרת זיכרונות של אהוב
מלטף מחבק במחול החיזור
בחום שפתיך הרכות
מזמינות בפיתוי מחוייך
מנשקות ללא הרף
צרבת את דמותך בנשמתי
 שעה אחר שעה יצרת
זיכרונות של איש משפחה
חמים אוהב אב למופת
בנופי מולדת מרהיבה
יצרת זיכרונות של אב
על כתפיו נושא את בתו
מהלך בחורבות מצדה
במימי הכנרת מתיז
סילוני מים על ילדיו
לחופי ים המוות הראית
לבניך כמה חיים יש במוות
חיים מרהיבים ומים מתוקים
 בתוך כל אגן המלח העצום
על מצוקי גמלא פסעת
עם משקפת וציוד
לכל המשפחה נשאת
השכמות של שחרית
לתצפיות על דורסים
לשוטט ביערות ימים שלמים
ועטפת כל יום כל שעה
באלפי זיכרונות מצחיקים
יצרת זיכרונות של בית חם
מלא צחוק ויכוחים מריבות
פיוסים עטופים בשובל מבטים
מלאי אהבה מבטים מעיניים
חומות חמות אוהבות
נשמתך השתקפה מכל מבט
קרנה מעינייך כלייזר ענק
פסעת בלאט בין שבילי החיים
ויצרת זיכרונות של קבלת האחר
בלי משוא פנים
בין אם חבר או עוין
ידעת את כולם לקבל
בבדיחה במבט בחיוך
מזמין אל ביתנו את כל הנכנס
לעצור בצידי הדרך
להושיט עזרה לזר
בלי לשאול עם חיוך ענק
היית כדור הרגעה מהלך
יצרת זיכרונות של אהבה
אהבת שירי מולדת
אותם זימרת תמיד
בקולך הערב ולהרטיט
נשמות  בשירתך
יצקת ערך בזיכרונות
והם זיכרונות האהבה
שלי אליך אהובי האחד

יום שני, 25 בספטמבר 2017

שלולית שוקולד \ נורית כהן

חי בתוך שלולית שוקולד
מריר בטעם תפוז עם ניחוח
פרדסים מתפלש גולש בתוך שלולית
 של שוקולד מעופף בועט טועם
עם האף את ריחו של שוקולד

מרחיק מקרב השוקולד
במחול של שנאה אהבה
אופף את רוחו בניחוחות
של שוקולד בטעם  קינמון
בטעם תות בננה בטעם דובדבן

בשלולית  השוקולד מתפלשים
 תמצאו את  חבריו יחדיו עימו
עיניהם הבורקות מתגלגלות בארובות השוקלד
מרמזות מפתות לטעום שוקולד
בטעם אוכמניות בטעם פטל


בשלולית השוקולד מגרות  הקוביות
החושים מלחשים  קח עוד קוביה
חמימות השוקולד עוטפת
את גופו כשמיכת קטיפה חושנית
כמבטה של אשה חושקת


כל הזכויות שמורות

יום חמישי, 21 בספטמבר 2017

שנה טובה \נורית כהן

בצד הדרך פרח חצב
זקוף וגאה  בדד  ניצב
ראשו תפרחת  לבנבנה
אל הירח מרים מבט
שואף אל קרבו לבונה
 אל החמה הרים גבה
נשף אל הרוח לחישה
לשנה החדשה כזו בקשה

שתהיי שנה של דבש
שיהיו הצלחותיך מרובים
כמספר גרגרי הרימונים
אשר על העצים צמחו
המתיקי את חומץ החיים
טבולים בדבש מלכות
הפיכי את המר למתוק
ממש כאותו תמר
ובל תשכחי לשזור
צחוק, חדוה, צהלה
אושר ועושר,
בריאות ואריכות חיים
ועטפי הכל בצעיפי אהבה
חמלה אדיבות ונדיבות
והיי מה שאת כבר הנך
שנה נפלאה
מלאת ריגושים
וטעם נפלא של החיים

יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

ביתי\נורית כהן

מצאתי את הדרך אל ביתי
אותו בניתי בעצמי
בלי לבנים בלי מלט ובלי סיד
נדבך אחר נדבך
מנקה מכל זוית מכל איד
את האבק שבו דבק
מנקה את הטינה שרכבה
על פתית אבק

מנערת גרב שאחסן גברת
עם מילים פוגעניות
הבגד שאגר קוצים לרב
נשאב עד שנותר ללא רבב
ביומן הזיכרון הוחלפו
כל המילים הכואבות
השטיח הכחול שספג
החול של יום אתמול
נשטף בזרם של סליחה


כבשתי שביל זוהר באור
הטבעתי בו את עיקבותיי
מוארים מובילים עד סף
ביתי את אהוביי
זכים ואוהבים בנשמתם
בשירה וצהלה בתוף
וכינורות  לאור ירח מאוהב
את דלת ביתי אפתח
שיקבל באהבה את הבאים

חלונות פערתי בקירות ביתי
להכניס דרכם האור
להכניס שבבי תקוה
אהבה בריאות שמחה
ובת צחוק שמלווה
את משחקו של ילד קט
על השביל הזוהר
המוביל אל סף ביתי
ואת קולה של  מנגינה

כל הזכויות שמורות 

יום שבת, 9 בספטמבר 2017

כל חיי פסיק, \נורית כהן

שלשום נולד סבי לאביו
חי לו את חייו פסיק קטן 
בקטע של הזמן במרחבי חלל מתמשך
קטע קור של עכביש 
ברשת ענקית שברא האל 
ללכוד בה את ברואיו את ילדיו

אתמול נולדו הורי אל תוך אותו משפט 
עם חצי פסיעה קדימה מסבי
יוצרים עולם בין פסיק לפסיק 
על קו ארוך שוזרים בתוכו את ילדיהם 
אחד אחד אחת אחת עם פניהם
קולם מראם שהתערבב פה לאחד 


היום נולדנו אנו  להורי על הקו 
בתוך משפט עם פסיעה  קדימה מסבי 
נושקים בעקביו אוחזים  את השרוכים
של נעליו יוצרים את הפסיק הבא 
ממאנים להתנתק מן הרשת הענקית 
שברא האל ללכוד בו את ברואיו את ילדיו

המחר גם הוא הגיע ועל  הגל 
הולדתי את ילדיי אחוזים בקור היטב 
פסיק בתוך עולם שלם  עם תווי מתאר 
ברורים מגודרים הנחלנו גם להם 
את הרשת הענקית  מחברת היא את החיים
אל המשפט המאובק שנח על מרחבי חלל


אך מחרתים כבר הגיע לילדי נולדו כבר ילדים 
שאת הקור מאריכים ואת הרשת מעבים 
שוזרים בה חלומות שאיפות יעדים וזכרונות 
פה ושם אני שומע את קולם קורא 
להתנתק מן הכבלים של הרשת הענקית
שברא האל ללכוד בו את ברואיו את ילדיו


כל הזכויות שמורות 


יום שישי, 8 בספטמבר 2017

ירח\נורית כהן

ירח קרח עלה במרום
להאיר את דרכי היום
מאזין לרחשי ליבי מלא  הגעגוע
שולח קרני אור רכות
מלטפות מאירות בעדנה
את הדרך הריקה שבליבי

מסתכל מביט בוחן ואינו
אומר דבר אך בדרכו
הבהירה מנחם הוא את ליבי
מרכך תווים נוקשים בפניי
מעדן קווי מתאר של גופי
מלבישני מחצלות של אור

ירח זוהר חצה את שמי הליל
מפאר את הכוכבים מהלל
את ההרים מברך לליל מנוח
איש השב מיום עמל
וסבא שהרגיש מעט זנוח
במבטו התמים הבהיר

מביט אל שערי ליבי הנעולים
מפשפש בקרניו הזוהרות
מחפש פירצה לחדור
אך נחבט הוא לא אחת
בקירות של חדריו
ממאן להניח לנפשי

ממהר הירח לסיים מלאכתו
עוד רגע קט יעלה פה
אור היום יגרש את הירח
אל ממלכתו החשוכה ויותיר
אותי בדד עם געגועי וכיסופיי
אל האחד שליבי אליו שואף


כל הזכויות שמורות 

בוקר \נורית כהן

בוקר היום בבוקר
אני צועד מן העבר
בוקר היום בבוקר
אני צועד אל העתיד

בוקר היום בבוקר
השארתי מאחור את כל חששותי
בוקר היום בבוקר
כבשתי כבר את יעדי הראשונים

בוקר היום בבוקר
התעוררתי לאיטי
בוקר היום בבוקר
הנצה החמה מאירה את פריחתי


בוקר היום בבוקר
בזכרוני השארתי  את בית אבי
בוקר היום בבוקר
אני חי בביתי עם מי שאני

בוקר היום בבוקר
הייתי כאן חייתי את עכשיו
בוקר היום בבוקר
קפה עם טוסט ישראלי


כל הזכויות שמורות 

תפילה \נורית כהן

תפילה קטנה נהגתה לפני שינה
על כר עם ציפה כחלחלה
מתחת לשמיכה לא עבה
עם שתי ידיים שלובות
אוחזות זו בזו חובקות

תפילה קטנה נלחשה אל הכר
עם ציפה כחלחלה וציור של פר
מתחת לשמיכה לא עבה
בשפתיים רוטטות  מבכי רועדות
אונסות מאלצות הבכי לדום להחריש

תפילה קטנה מן הלב חלחלה
על כר עם ציפה כחלחלה
זרמה בשאון מחריש מבהיל
זועקת בפה פעור לרווחה
אבא אל תשכח נא את ילדתך

תפילה קטנה את החדר מלאה
לא פסחה על ריבוע קטן שבקיר
מקצה אל קצה את החדר צבעה
בתחינה שותקת מלאת כיסופים
אל האור בחלון נועצת מבטה

תפילה קטנה שאל הכר
עם הציפה הכחלחלה נלחשה
מגרשת העצב היגון מן הפינה
מזרזת את הפר שעל הכר
אל אחו ירוק עם פרחים וילדה

להרים מבט אל שמי התכלת
העוטפים את הכר בציפה רכה
חובקת  אל ליבה בתפילה
מאירה באור של אהבה
את הילדה שבתמונה

כל הזכויות שמורות 

יום חמישי, 7 בספטמבר 2017

שמועה\נורית כהן

שמועה נולדה הבוקר בעיר
קטנטנה וורדת לחיים
דקותיים חלפו ולחייה תפחו
התקבצו נאגרו המילים בתוכן
כל איש ואישה אותן לשמוע עצר

שמועה קטנה ברגע צמחה
והיא כבר ילדה שובבה
חופשיה מכבלים חסרת מעצורים
על שפתותיה דבש דבורים
מכל עבר מתקבצים חבריה לשמע דבריה

שמועה נולדה וכבר נערה
כרוח תזזית מרקדת מחוללת
מפה לפה עוברת מחליפה בעלות
לא נחה לרגע צוברת תאוצה זו הקטנה
לוחשת במרץ על תעלוליה באוזני נערים

שמועה שנולדה הפכה לעלמה
יד מלטפת הונחה על ראשה
להרגיע להשקיט הלהג הזה
בפרץ מחודש יצאה לרקד מגלגלת
בפיה בלעז קליל מפתה במתק שפתיה
עלם חמודות סמוק לחיים

שמועה שנולדה התגלגלה והפכה לאשה
במלוא מובן המילה תמירה וזקופה
על עקב מתהלכת ראשה זקוף והיא גברת
שקולה מדודה במתק שפתיים כמעין מתגבר
נובעות המילים אחריהן נוהרים כל שומעיה ומחזריה

שמועה שנולדה והיא כבר אמא כבודה
בנה בכורה זקוף קומה הצמיח זקן
עבות על סנטר על לחיים
בתה קרובה לפרקה בת לאמה המהוללה
בנחת את דבריה אומרת מסבה לשולחן
מוזגת מילים בספלי תה מהודרים
לצד עוגיית ריבה נימוחה

שמועה שנולדה וכבר הזדקנה
קמטים התהוו על עור פניה
שערה הלבין איבד הברק בפה חסר שיניים
ושפתיים מדובללות שקועת לחיים
אמרה בלחש נוגה את אחרון דבריה
אל אוזניים ערלות ושקעה בתהום הנשיה

כל הזכויות שמורות 

יום רביעי, 6 בספטמבר 2017

שיר בא בחלום\נורית כהן

שיר בא בחלום לום...
שיר של אהבה
שיר של שלווה
שיר שאהבנו לשיר
שיר עם ניגון עליז
מתנגן לו בלב כל איש

שיר בא בחלום לום...
שיר של אהבה
אהבה של ילד לילדה עם צמות
בגן הילדים של סוזי ונעמה

 שיר בא בחלום לום...
שיר של אהבה
אהבה של ילד למורה
בכיתה א' בביה"ס בן צבי

שיר בא בחלום  לום...
שיר של אהבה
אהבה של נער ונערה
בחטיבת ביניים בן גוריון

 שיר בא בחלום לום...
שיר של אהבה
אהבת חיל את החיילת
בצבא ההגנה של המדינה

שיר בא בחלום לום...
שיר של אהבה
אהבת גבר לאשה
באונברסיטה של החיים

שיר בא בחלום לום ...
שיר של אהבה
אהבת אמא ואבא לילדם
בדלת אמות של ביתם

שיר בא בחלום לום...
שיר של אהבה
אהבת סבא וסבתא את נכדם
באלבום התמונות המלא  בזיכרונות

כל הזכויות שמורות

זרע \נורית כהן

זרע קטן טומן בחובו
קרן שמש חמה
טיפת גשם לחה
משב רוח סתווי
הבזק של ברק
ושמי תכלת

זרע קטן גדל
בחיקה של אדמה
לפות ועטוף בחומה
מצמיח בתוכו נבט
חי ובועט מכה
שורשים נאחז באמו
יונק מתוכה את טעם החיים

זקוף מאושר שלח
מעל גבעול נושא עלים
שולח זרועותיו אל אביו
נושא פניו לקבל מטובו
את אשר יחפוץ

הפקיד אביו את השמש
לחמם את מימי האגם
אדים קלים נישאו מעל
לראשו של הנבט הקט
גשמי ברכה טפטף ענן
על עלעליו בשמחה

אושר ברכה ובריאות
פיזר בנדיבות
שפע ונשפך על ראשו
פתח הנבט  ליבו וזרעותיו
מלא עצמו עד אפס מקום

והמשיך למלא גם לאחר
באה הרוח נשבה בקרירות על לחיו
פיזרה בנדיבות שבבי
תקוה חמלה וחדווה
ועטפה את הנבט באור של אהבה

כל הזכויות שמורות 

יום שישי, 1 בספטמבר 2017

עת לקצור\נורית כהן

חרגול שמח
עלז וחגג
בילה את ימיו
בריקוד ושירה
פיזז וקיפץ
חסר דאגה
על ענף ישב
וזמר עליז ניגן
ללא הרף
מסביב עוברי
אורח קיבץ



מענין לענין
נסוב כל רגע
טועם קמצוץ מזה
ונוגס פירור בזה
שנה אחר שנה
צמח הוא גדל
עליז וחסר דאגה
העמיד צאצאים
חיים את הרגע
חסרי דאגה ופגע


חלפו הימים
חרוש תלמים הפך עורו
דהה שיערו והאפיר
כרסו צמחה עד סנטרו
קולו נחלש
שיריו הפכו נוגים
צאצאיו מנגנים  ניגון
עליז  בינתיים
אך הצליל מאוזניו
כבדות השמע
חומק ונעלם



כל הזכויות שמורות