לאיבוד הלכתי
ושם באבדון
את הדרך לעצמי מצאתי
את הדרך הביתה
אל הבית האמיתי
שם ראיתי
מי אני מה אני
ואיזו אני הכי אהבתי
דברים רבים אהבתי אהבתי את הילדה הקטנה, הכל כך אהובה.
ששמרה על ניצוץ השמחה הטהורה אשר עודדה והמריצה לשוב לשחק
להשאיר בצד את כל "אם יראו מה יאמרו" והלא גילך הוא בעוכריך איכה תוכלי לנהוג כאותה ילדה
ומה יגידו הסובבים אותך, הילדים,אמך...? כיצד יקבלו אותך? בוודאי יאמרו
"השתגעת"?.ואת האם תצלחי את כל האמירות מחוזקת או שמא תכנעי ?,
האם תתני לערפילים לערפל שוב את חושייך?
על נדנדות להתנדד חזרתי על מגלשות לגלוש כעולל התחלתי.
לשחק עם הנכד בארגז החול עודני משחקת, נאחזת בתירוץ שזה בכדי להנות עם הנכד.
להנות מסיפורי ילדים, הרי חדשים נכתבו בינתיים, בעודי מקריאה לנכד ושוב נאחזת אני
בתירוץ, זה עבורו.
לאיבוד הלכתי לי
ושם באותה ארץ
את הדרך לעצמי מצאתי
את הדרך הביתה
אל ביתי הפנימי
שם ראיתי נערה פורחת בתום נעורים ובאותם הימים
קרועה במלחמה היתה ארצה
והנערה הזכירה לי את אהבת הספר וחדוות הלמידה את החיבור לרגש
ואת מרד הנעורים, את המרדף המתחנחן אחר עלם חמודות.
את הכלת האחר, את הביחד, את החברות הזכה שהיתה
את הדאגה והכנות זה לזה .
את הימים של טרום מדיה מטורפת, מבודדת,את הימים של עם ישראל ערבים זה לזה.
את המחשבות העליזות חסרות הדאגה, את הצניעות , את מזג האוויר הרך הנעים,
אהבתי כל זאת ועוד.
האוכל לשוב ולהיות אותה נערה גם אם לא עם אותן צמות ועור נעורים ורדרד?.
ושם באותה פיסת אדמה אבודה מצאתי
את בת הזוג שהייתי ואת כל ה-לו, למה, מתי, כיצד, ומה אם והאיך שנותרו אחרי ההתאלמנות ,
את האהבה הגדולה שחלקנו למרות ואף על פי כל מה שהיה בינינו.
את הנאמנות, החברות הביטחון המלא
שהיה בבן זוגי,חברי לחיים, אחי,אבי והידיד הטוב ביותר
שאשה יכולה לקוות לו בחיים, את הפתיחות בלספר הכל,
את התובנה שהיית חבר לחיים ואת התגלית שהיית הטוב מכולם עבורי,
את המקום שמותך הוביל אותי אליו, את מה שאני בלעדיך,את מי שהפכתי להיות בלעדיך,
את הצמיחה הרוחנית, את עוצמות הכאב, את המחוזות אליו לקחו אותי גלי הכאב,
את החסך של מבטך החם, את השלום החם המכיל הגורף בבואך הביתה מיום עמל,
את הסלחנות האוהבת אחרי מריבה הגונה, את הנגיעות,את מגע שפתיך החמימות,את הסקס,
את זה שתמיד הייתי יפה בעיניך ולא היה חשוב לך איך באמת נראיתי כי ראית את היופי הפנימי,
את זה שקראת לי ילד שובב, את סוג האהבה שאהבתי.
גיליתי את האמא שהייתי , את האוטומט
שפעל לפי מתכונת שבאה מבית אבא,את הטוב לשמר ואת הפחות
את המציק שחרט בנשמה לשפר, לשנות, לעשות אחרת .
את האחריות, את הרכות, את רגש האמהות, את אהבת הילדים, את הצחוק המשוחרר
את המשחק, את מרד הנעורים ואת טבעו של הצד השני של מטבע ההורות.
אמא, שהיא ילדה בעצמה, ילדה שמגדלת ילדים, אמא אשר תמיד חיפשה את קרבת ילדיה .
האמת עודני מחפשת אך יודעת גם שעצמאותם חשובה,
את האשה שהייתי ,נאמנה לעצמי, אוהבת אדם,למידה ניסוי וטעיה,תמיד נכונה להושיט עזרה,
הייתי משנה את איכות הנתינה, מתוך מקום של סיפוק צרכיי וצרכי משפחתי קודם לנתינה
האין סופית ,הזכה שהנחתה אותי ללא מחשבה בטרם הענקתי באהבה רבה כי זה היה שכרי, ההנאה שבנתינה .
את הדרך, שעשיתי והיום בראי הזמן בעודי צופה בסרטוני חיי החולפים מול עיניי
בבואי לשפוט את צעדיי אני בושה ונכלמת
מהמחשבה שכה החמרתי עם עצמי, עם יקיריי, בושה בקבעונות
שסחבתי על גבי מבית אבא, על הנוקשות המחמירה של המסורת והדת,
על הצדקנות המעיקה, על משפטי מפתח שגויים על חסימת אושר וביטוי עצמי.
אשר פגעו בילדה, בנערה, באמא וגרעו בכל פעם מהאיכות הטהורה
ועטפו את הטוהר בשכבה מגינה,שומרת לכאורה
את מי שאני עכשיו את מה שהוביל והנחה אותי.
פנים רבות, נופים שונים, כל נוף יצר תלם אחר
ומראות שונות ורבות שיקפו מציאות משתנה בתוך סחרחרה
ענקית, הסובבת עד אין קץ סחור סחור.
חלקם , מסרבת לאהוב בי, אך טריליוני דברים שהייתי עושה שוב ושוב .
כי זו המהות הפנימית שלי זו האמת אותה אני עושה בלי הסוס בלי חרטה, באהבה- שעצם עשייתה גורמת לי
לאושר פנימי מחמם זו הארץ האבודה שלי וכאן מצאתי את קולי,
את שאיפותי את החמלה כלפי עצמי את הסליחה לעצמי
את האהבה לעצמי, מצאתי את עצמי,בלי שפיטה בלי ביקורת, בלי כחל וסרק,
את הגרעין הזך אשר בא איתי מהתחלה בעודי עובר בבטן אימי.
הלכתי לאיבוד
תודה לבורא על כך
הלכתי לאיבוד ובדרך מצאתי את אוצרי, האוצר אשר הוענק לי ביום בריאתי,
האושר שבקיום, האושר הפשוט של היות האדם, מצאתי אותי
כי רק את עצמי לאהוב לא ידעתי.
כל הזכויות שמורות
