עקבות הזמן\נורית כהן

רק אותך לספר ידעתי
רק אותך לאהוב אהבתי
אני שלך הייתי ואתה שלי
בתחושה
במגע של יד חובקת
בליטוף עדין של מבט
לוהט  מפזר את צינת החורף
אשר בי אחזה    
במילה רכה מסחררת
עוטפת , מחממת את כל ישותי
כספירלה נצחית זוהרת באורות נוצצים
אני שלך? אתה שלי?
האומנם שלי אתה ואם שלי אתה
איך העז היקום בחטף אותך ממני לקחת
היתכן
וזו רק אשליה של בני אנוש מזי רעב
לאהבה
שלי, שלי  את הילד מלמדים
אל תתן זכור שמור זה שלך
אתה שלי? האומנם?
איך יכולה נשמה העשויה  חופש להיות שייכת
להיות קנין לאחר
אתה שלי?
היית כאן  לרגע וכבר חלפת מכאן
בלי להשאיר עקבות  בזמן שחלף
מאז
אני שלך?
אכן שלך אני
כך מרגישה אני בנשמתי
עקבות הזמן שחלפו מאז
הלכת בדרכך
חורצות  בפני תלמים
 מכהות את עיני מסמאות
אותן בדמע
עקבות הזמן אשר אינו שייך לאיש
לרוח, לגשם , לשמש סתיו או לאביב
עקבות הזמן החולף ביעף



כל הזכויות שמורות