אדם קרוב אלי אמר לי הבוקר דברים קשים במיוחד מילים שהאוזן הפנימית מסרבת להקשיב להן,
כי אז תצטרך להתמודד עם האמת, אמת שהודחקה, שנים על גבי שנים עמוק עמוק בפנים
בסרבה לאפשר לנפש חיה הצצה, אל מה שקורה שם עמוק באוזן הפנימית
והאוזן הזו מסרבת אפילו לי עצמי לתת להציץ אל הפנים להקשיב, להכיל, לחמול, לסלוח ולהמשיך הלאה,
לחפור לתוך האוזן הפנימית זו מלאכה די שזיפית, אותה מאפשרת לי העקשנות וההתמדה
לעשות גם אם לא בכל רגע נתון גם אם לא בכל יום, נמצאת היא בתודעה של האוזן הפנימית
מאיימת עליה מתדפקת על שעריה במהלומות גרזן נחרצות.
שוקעת בנבכי העבר מעלה מאוב מכאובים, אשר הודחקו כה עמוק אל תוך האוזן הפנימית
עד כי הפכו להיות בשר מבשרה דם מדמה וכמעט הפכו להיות בלתי ניתנים למירוק,
הגיעו עד כדי כך שמטאטא בלבד אינו מועיל, כאן נחוצה עבודת קיטור מאסיבית
למרק ולצחצח ולהפריד בין מי שאני לבין שכבת הבשר ההזויה, השקרית שדבקה כמו דבק מהיר
אל נבכי האוזן הפנימית .
ואוי לאותה האוזן הפנימית שהצטרכה לשמוע מפי עוללה את דברי התוכחה מצד אחד ,
מצד שני מכל מלמדי השכלתי.
אכן אורח לרגע רואה כל פגע והאוזן הפנימית סרבה לקבל סרבה להבין התבצרה והרימה חומה מגדל ושן
לטמון בו את כאבה את ראשה ואת נפשה...
מי יגיד לה מי יעזור לאוזן הפנימית להוציא את הראש ולהציץ החוצה אל נבכי החיים הסוערים
לראות את מסע החיים את המסלול שעברה ואת החלק שעתידה היא לעבור
מי ידע לעוד כמה וכמה שנים ואולי יעצר מסעה בזה החלל ברובד הזה הגשמי ההזוי,
הרובד המושך אותה לחומר. ליצר חומר ליצור מהחומר ולשמור ולשמר אותו בכל דרך וצורה.
אוי , אוי מה עוללה היא לאחותה החיצונית, שמסרבת היא להעניק לה ולו קורטוב של מחילה,
קפדנית, אטומה סגורה וצפופה צופנת בתוכה את כל חייה אינה חולקת עם אחותה דבר,
אינה מאצילה ולו חלקיק קטנטן לאחותה שומרת אוגרת הכל בתוככי נשמתה
והתוך מתמלא ומתמלא עד אפס מקום, עד שהחל הוא לגלוש ולמלא את החלל החיצון
מעיק כולא את הנשמה לא מותיר לה מקום.
מרחב איין והנשמה מתפוגגת לאיטה נחבאת עמוק מעצמה להביט במראה מסרבת
לראות את שמונח לפניה ברור וגלוי לכל עין, מכסה את עיניה בצעיפי תחרה
מציצה לפרקים אומרת דבריה ושוב נעלמת נחבאת אל הכלים , לעתים צופה ממרחק
באין נפש חיה אותה רואה ממלאה את החסר בצחוקו של אחר .
צחוק מתכלה ונעלם כאותם מוצרי מזון הנאגרים לעת מחסור, מלאי אשר מתבלה ונובל באין שימוש בו.
האוזן הפנימית דוחקת את הבכי, הכאב והצער פנימה עוד ועוד לבל יזקוף את ראשו,
או חלילה ישלח זמורות למעלה, היא האוזן הפנימית שוקדת על מלאכתה יום יום שעה שעה .
טורחת היא להוסיף ולהאכיל את התחתית שמא תתרוקן חלילה ואז מה יהיה בסופה מה תהיה אחריתה.
ואם חלילה וחס טרחה וניקתה רובד או שניים מיהרה ומלאה את החסר והוסיפה נדבך כנשך.
והאוזן החיצונית מחרישה אינה עושה דבר מקבלת את עולה של האוזן הפנימית בשתיקה רועמת
מדממת אל תוך עצמה אינה מעזה לאטום אוזניים משמוע
את דברי התוכחה העצמית מראות את ההלקאה העצמית
פן יפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות ישטוף בזעפו כנהר שוצף
במורד ההר כנחשול דוהר הממהר להגיע אל הוואדי המוביל אל הים סוחף עימו
כל שביב של אהבה של תקוה וחופש של אושר שמחה אמונה וחמלה
ורק רוצה להיטמע בים הרגשות הצפון עמוק במעמקי הים הכחול בינות החול שאור השמש
טרם ראה.
מבכה האוזן החיצונית את אחותה הפנימית אינה חסה על עצמה ואי, ואי, ואי לו יכולתי לעצור
את שטף הסחי מלהיכנס אל ליבה של אחותי, ומה מועיל לאחותי שיש לה אחות חסרת אונים
שאת אשר להדוף אין בכוחה לעשות ואי, ואי אללי קטונתי היום מפני אחותי.
שומעת האוזן הפנימית וליבה מר עליה לא מקילה עליה אחותה את המלאכה כי אם מקשה מערימה
עוד ועוד את זו הערימה, ערימת הסחי, בהוסיפה את מילותיה המלקות.
אחותי אוזן חיצונית החרישי, הניחי לי לכאוב, לבדוק ולברור את המוץ מזו הערימה אנא בל תמשיכי
בזו הבכייה באלו המילים כי את ליבי הן משייפות כחול ברוח המשייף את מצוקי האון, החרישי שימי מחסום
על שפתותייך.
אח לו יכולתי לאהוב את עצמי, לקבל את אשר מגיע אל תוכי באהבה שומרת את אשר
אושר מביא אלי ואת שאינו מכיל שמחה ובת שחוק שולחת מטה אל תהום הנשייה
בחמלה המופנית אל עצמי אל תוככי נשמתי אל גופי.
ומה יהיה נכון יותר מלתת לאהבה הקיימת בתוכי לפרוץ החוצה אל העולם להראות את יופייה את טוהר
נשמתי הזכה .
מה יהיה נכון יותר מלתת לחמלה הקיימת בתוכי משחר בריאת העולם לצאת לפרוץ מתוך הליבה הפנימית החוצה
האם אחטא לאמת הלא כך נבראנו זכים וטוהרים מלאי שמחה וחלומות, הלא כך בורא?
יומם וליל עסוקים בלהכניס פנימה לספוג ולספוג וכאותו ספוג (אשר שוכחים אנו) שיכול הוא להכיל כמות מסוימת של מים מעבר לכמות זו מתחיל הוא להקיא מקרבו את השאריות, את מה שאינו יכול הוא להכיל ,
כלום לא ידעתי זאת משחר היוולדי ואולי עוד טרם היוולדי מה זה קרה לי במסעי הבחרתי בשבילי חיים הררים בלתי מסותתים, הבחרתי להלך בנתיבי השאול, בלי דעת בלי הנאה מהדרך מבלי להביט בדרך אם יפה היא חלקה או מלאת מהמורות וסלעי ענק בתצורות של הוריי, אחיי, חבריי למסע החיים הכיצד לא החכמתי להסיט הצידה כל אבן נגף אשר הופיעה, כל פתית שלג אשר התווסף ונערם, כלום לא חייתי, כלום לא הפנמתי בחיי כשיה תמימה הובלתי את עצמי אל פי לועו של הר געש גועש, אשר להבותיו לוחשות אלי מפתות מזמינות אותי להיכנס אל תוכן להתמוסס בחומן,
ואני יוצאת במחול מתגרה בלהבות מקרבת את גופי אל החם המזמין שילטף אך אויה מה זה קרה אחזתני הלהבה
ומיאנה לשחררני מאכלת את גופי עד תום דם ובשר גידים נימים שיער אינה מותירה דבר ואני הנשמה הזכה תוהה
ההיתי או רק חלמתי האהבתי, אם נאהבתי ההיתה בי דעת, בינה, חמלה החייתי או שמא רק השקפתי על החיים.
